נתחיל בוידוי – יש משמעות לגילו המתקדם של האדם. אבל, וכאן נגמר הוידוי, המשמעות היא בעיקר כמה זמן הטיפול בבעיה ידרוש, ולא האם בכלל ניתן לטפל בה.
בואו תשמעו על קבוצת מחקרים מפתיעים, שהיו אמורים לשנות את הגישה הרפואית שלנו, אבל איכשהו עברו קצת מתחת לרדאר.
בשונה מהעבר, התחילו בעשרים השנים האחרונות לחקור תופעות אורתופדיות אצל בני אדם בריאים, כאלו שאינם סובלים מכאבים כלל.
יושבים? הנה התוצאות.
אצל אחוזים גבוהים מהנבדקים, הבריאים (!), נמצאו בבדיקות המחקריות "פגמים" משמעותיים – פריצת דיסק, דורבן, שחיקת סחוס ועוד.
ככל שגיל הנבדק עלה, גם שכיחות ממצאים אלו עלתה, אבל שוב – כאבים לא נמצאו באופק. אנשים אלו תפקדו מצויין, "למרות" הדורבן או שחיקת הסחוס (שבכלל לא ידעו עליה..).
מדהים.
אז, כן. ככל שהגיל עולה יש יותר תופעות אורתופדיות, זהו טבע האדם. אבל העדר הכאב, כפי שהוכיחו המחקרים, הופך אותם לתופעות השוות לשיער שיבה, קמטים וכדומה המופיעים ככל שאנו מתבגרים.
האם מישהו יטען שכואב לו הראש כי השיער שלו הלבין? או שהכתף תפוסה כי יש קמטים בעור? אני לפחות עוד לא שמעתי על זה 
.
הנטיה האוטומטית לחבר בין כאבים לתופעות אורתופדיות – כואב לי כי יש לי פריצת דיסק – מתבררת כלא מדויקת ומביאה לנו בשורה חשובה; אין בהכרח קשר בין הכאבים שלך לפריצת דיסק.
במילים אחרות, זה בסדר שאתה מבוגר וזה בסדר שיהיה לך פריצת דיסק, הגיל עושה את שלו.
הכאבים שלך? המוגבלות? זה כבר סיפור אחר שלא בטוח קשור לגיל שלך או לפריצת דיסק שיש לך.
אתה יכול לטפל בהם ולפתור אותם, גם אם יש לך כבר נכדי נינים. אולי זה ידרוש קצת יותר זמן, אבל בהחלט פתיר לגמרי.
ברגע שנניח לגיל שלנו להתקדם בשמחה, בלי לקשר בינו לבין הכאבים העוברים עלינו, נוכל בע"ה לשפר משמעותית את סיכויי ההחלמה שלנו.
אז אם אתם מכירים אנשים שעברו את גיל 60, תעשו להם טובה ותשלחו להם את המאמר הזה. גם להם מותר לרקוד ולפזז בחתונה של הנכד.