במדרש תנחומא על הפרשה נאמר שמי שמבקש לשמור על בריאות גופו יעסוק בתורה ו"אמר רבי יהושע בן לוי: כבר עשה הקב"ה מעין דוגמא זו בשעת מתן תורה. כשיצאו ישראל ממצרים – היו בהן בעלי מומים מעבודת פרך שהיו עושים בטיט ובלבנים והייתה האבן נופלת עליו מן הבניין, ושוברת ידו וקוטעה את רגלו. אמר הקב"ה – אינו דין שאתן את תורתי לבעלי מומים! מה עשה? רמז למלאכי השרת וירדו ורפאו אותם. ומנין שלא היו בהן סומים? שנאמר 'וכל העם רואים את הקולות'. ומנין שלא היו בהם חרשים? שאמרו 'נשמע'. ומנין שלא היו בהם גדמים? שאמרו 'נעשה'. ומנין שלא היו בהם חגרים? דכתיב 'ויתייצבו בתחתית ההר'.
בזהר הקדוש (ח"א פ"ב ע"ב) מוסיף לאחר המדרש הזה את הפסוק מישעיה לה, ו : "אז ידלג כאיל פסח, ותרון לשון אלם" (שלעתיד לבוא הפיסחים ידלגו כאיילים והאילמים ירננו).
ומקשה על המדרש הזה השרף מקוצק (שהיארצייט שלו בכ"ב שבט), שהרי הקב"ה רצה לחכות שבני ישראל יתרפאו ולכן מתן תורה התעכב אחרי יציאת מצרים עד החודש השלישי, וכאמור הרפואה באה מהתורה בעצמה, ואם כן היה ראוי לתת את התורה מיד לאחר יציאת מצרים וממילא היו מתרפאים? ומתרץ שהתורה יכולה לפעול רפואה רק על מי שמרגיש בעצמו שהוא זקוק לרפואה, ואילו בני ישראל שיצאו ממקום הטומאה היו זקוקים להמתין עד החודש השלישי כדי להרגיש בחוליים, ורק אז נתינת התורה פעלה עליהם ונרפאו.
ושואל רבי לייבל'ה איגר (שגם לו היארצייט באותו היום) מדוע המדרש קורא לזה דוגמא? שהרי ה' יתברך פתח אז מקור הרפואה וכולם נרפאו בשלמות! ומסביר העניין שכל הרפואות שישנם בעולם הזה היא רק דוגמא לצפוי לנו לעתיד לבוא, וכמו שמציירים על נייר יצור חי, ניתן לדמיין את החיות שלו היטב אך עדיין אין זה דומה לחיות של היצור החי ממש, אך בשעת מתן תורה היה ריפוי כדוגמת הריפוי שלעתיד לבוא. וממשיך ואומר שבכל שנה כאשר קוראים את פרשת מתן תורה נמשכת מזה רפואה לכל עם ישראל, וגם לאלה שהם ברוחניות בבחינת סומים, חיגרים וגידמים, שמצד מעשיהם אין הם ראויים לזכות לרפואה שלמה.
נמצאנו למדים שהכח של התורה לרפא את עם ישראל חזק לאין ערוך מכל הרפואות שבעולם, ומסוגל לרפא גם את אלה שלעת עתה אינם מסוגלים לעזור לעצמם, אך תלוי בכך שבני ישראל לפחות ירגישו את הצורך להתרפא.
ובאיזה אופן התורה מרפאת? מסביר מו"ר הרב גינזבורג (ספר גוף נפש נשמה עמוד רכ, רכא) שהריפוי של התורה הוא במדרגת החיה שבנפש ופועל בארבעה אופנים :
י לימוד תורה לשמה מרפא מאליו (היהודי שוקע בתורה ורפואת הגוף באה ממילא)
ה כל מחלה גופנית נובעת ממחלה רוחנית והתורה מרפאת את נשמתו וממילא את גופו
ו במצב של סכנה חמורה ניתן לומר פסוקים מהתורה ע"מ להתרפא
ה התורה פועלת כרפואה מונעת, ומגינה מפני החולי
כל הנאמר כאן הוא מצד הזקוק לרפואה, אך גם הרופא בשר ודם נשען על כוחה של התורה, וכפי שכותב בספר מאור עיניים שמה שחז"ל אמרו על הפסוק "ורפא ירפא" שמכאן ניתנה רשות לרופא לרפא, פירושו, שמעצם העובדה שנכתבו צמד המילים האלה בתורה ישנה היכולת לרופא לרפא, כלומר שכל כוחו מגיע מהמילים עצמם.
