בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בהקשר של רפואה, הפירוש של עבדות הוא הצורך להיות כמו כולם. התינוק שנולד צריך להתאים לגרפים של טיפת חלב, המבוגר צריך לעמוד בסטנרטים נוקשים של ערכי לחץ דם, סוכר וכולסטרול, וכן הלאה.
העבדות קודם כל חונקת את הרצון. העבד אנוס לפעול כרצונו של המשעבד ולא כרצונו שלו. בן חורין יכול להטביע את חותם אישיותו הפנימית במעשיו החיצוניים, אבל עולמו הפנימי של העבד נותר חנוק בתוכו, בתוך המיצר, ומעשיו החיצוניים הם מכשיר טכני לרצונם של אחרים.
קיים מושג של 'מצרים דקדושה' שהם המיצרים שבתוך התורה. דוגמא טובה לכך היא הכלל "התורה על הרוב תדבר". כשם שישנו חוק תנועה שאם אדם שתה כך וכך אלכוהול, אסור לו לנהוג – ברור שיש מישהו שמסוגל לשתות הרבה ולא ישפיע עליו בכלל ומישהו שני ששותה מעט ומיד משתכר. אין לחוק שום קשר לפרט, אך הכרחי לחוקק חוק אחד שניתן לאכוף אותו כדי לשמור על הציבור. כך גם לגבי חוקי ההלכה, שלעניינו הם בבחינת מיצרים דקדושה.
הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פל"ד מסביר שברפואה זה בדיוק הפוך, כלומר, הרופא חייב להתייחס רק לפרט. הפרוטוקולים הרפואיים מבוססים על מחקר רפואי שהינו מחקר סטטיסטי. בשום מחקר רפואי לא תתקבל תוצאה של 100% לכאן או לכאן, ובזה דומים הפרוטוקולים הרפואיים לחוקי ההלכה, מיצרי הקדושה.כאשר הרופא נדרש לקבל החלטה רפואית עומד מולו אדם אחד פרטי, עם אישיות ייחודית ותפקיד הרופא להתאים את הטיפול אליו ובכך לעשותו בן חורין.
